הכתבה פורסמה ב"עיצוב אחר" גיליון מס. 6  אוג' – ספט' 2002

מאת: נורית גורביץ 

אודי אבן הוא מה שבראייה רומנטית נהוג לכנות אמן טוטאלי. לא רק שהוא חי את האמנות שלו 24 שעות – חושב, אוכל וישן אותה, אלה שכשהוא יושב מול החומרים שאתם הוא עובד בדרך ליצירת אמנותו הוא מכניס לשם את כל מה שהוא יודע על החיים. הוא עובד עם זיכרונות ועם מראות שנטמעו בו, עם המחשבה האחרונה שחלפה במוחו בליל אמש ועם הראשונה שאתה הוא קם בבוקרו של יום.

" כל פעם מחדש אני מבין שקדר הוא כמו טבח, הוא כמו עקרת הבית", אומר אודי אבן, "הוא צריך להיות בסביבת העבודה שלו, מעבר לרעיון שהולך אתך כל הזמן, יש את עניין החומר שהוא דינמי.  לפעמים אין לי בררה ואני יושב עד הבוקר להדביק ידיות, ואז אני צריך לקום בבוקר לילדים.  אני יכול לגמור יום עבודה של 12 שעות ועוד שעתיים לשבת בגינה עם איזה כוסית של משהו, ולתכנן את היום הבא או את העבודה הבאה, וגם אחר כך קשה לי להירדם.  אז העירנות שלי נמוגה אל תוך ערפל של קונספט שמתפתח מיום ליום".

בימים אלה מציג אבן תערוכה חדשה שמציינת את סוף הפרויקט של עיצוב החנות.  בניית התנור החדש שהכין במו ידיו והפתיחה החגיגית של החנות (ששימשה קודם לכן כמחסן) לעיני חבריו.  גם האירוע הזה נשא אופי כמעט פולחני שהפך כל תנועה שהייתה שם למשהו עם מאה ואחת אחוזי התכוונות.

"את התנור בניתי לבד בכוחות עצמי, וכך גם את החנות, ורציתי לעשות מזה חגיגה.  רציתי להראות לחברים שלי את ההתרגשות הזאת של פתיחת התנור.  בגלל שאני חלק מקבוצת זיק (קבוצה של פסלים ואמנים שהופכים את האמנות הפלסטית לתאטרון בתוך חלל), ואני יודע שמוזיקה זה ערך בפני עצמו, נתתי לבני יפתח (14 וחצי) לנגן סונטה שלמה של הנדל על חלילית.  כשהוא מנגן, זה כאילו שיורד מלאך מהשמיים".

הוא לא ליווה את האירוע של פתיחת התנור, אלה ניגן את המוזיקה כחומר.  הוא ניגן שני פרקים ראשונים לבד.  בסוף הפרק השני אני עשיתי הליכה לאורך המסילה שהייתה בחצר הגלריה, עד התנור.  בתחילת הפרק השלישי, שזה מוזיקה יותר מרוממת נפש, יצאה העגלה מהתנור ותוך כדי סיום הקטע השלישי, נעמד הסטנד.  בפרק הרביעי הוצאנו את הכלים מהתנור. כלי אחר כלי העברנו אותם מיד ליד עד שהנחנו את כולם.

החיים והעבודה אצלי הם ביחד. לא הייתי בטוח בהתחלה אם זה בסדר לערב את המשפחה, אפרופו בני שניגן, אבל בסוף לקחתי את האחריות וזה היה מתאים.  כולם היו בסוד העניין, בסוד היצירה.  היה לי חשוב לחשוף גם את התהליך, לא רק את התוצר".

לשלוט בחומר ולאבד שליטה

התערוכה האחרונה (שמחירי העבודות שמוצגים בה נעים בין 45 שקל עד אלפי שקלים), מציינת גם תהליך אמנותי חדש שעבר אבן הקשור ביכולת שלו היום לשלוט בחומרים שהוא עובד אתם ובאותה נשימה להרשות לעצמו לאבד שליטה.

"הכלים של התערוכה האחרונה הם כלים אמורפיים שאין להם שום פונקציה מוגדרת.  השינוי בא תוך כדי עבודה.  חודש ימים חיפשתי לעשות צורות מפורצלן, והפורצלן לא אפשר לי את זה, אבל זה היה בשבילי קרש הצלה לשינויים.

העיקרון של התנועה – היישום של התנועה, דבר שלקח לי שנים להפנים אותו.  היכולת לקבע את התנועה תוך כדי שימור הקלאסיקה.  כדי לצאת מהסימטריה הייתי חייב להיכנס אליה וחוזר חלילה.  למזלי הרב התחלתי לעבוד עם פורצלן שזה חומר טהור, מקסים, שקשה מאד לעבוד אתו.  זה חומר שלדעתי הוא הזהב של הקרמיקה.  אכזרי ממדרגה ראשונה ומתעלל בכל קדר הכי ותיק.  הוא מתעלל מפני שהוא קורס, אתה מרים והוא נופל.  ישבתי חודשים על הגלגל ולא הצלחתי להוציא שום דבר שיניח את דעתי.  זה תסכול.

עשיתי בולים (קערות קטנות) מפורצלן ופתאום גיליתי שהחופש הזה טוב לחומר.  הלכתי אתו, גיליתי כל מיני דברים מעניינים על החומר ולאט לאט יצרתי סדרה של בולים מפורצלן שנחטפו ביום הראשון במחירים היסטריים.  זה משול באיזה אופן לציירים אבסטרקטיים, שבאיזשהו שלב בחייהם הם מחליטים לקחת את כל האישיות, הידע והאגרסיות שלהם ופשוט לקשקש על הדף. העניין הוא שהקשקוש שלהם יהיה שונה מקשקוש של אדם איגנורנט שלא יודע לצייר.

"חייבים את הטכניקה והקלאסיקה בשביל להגיע למקום המודרני של השבירה.  כשמתחילים ישר מהמודרני בלי בסיס לשבור אותו התוצאה היא קקמייקה.  כך זה גם בריקוד. רקדן צריך לעשות מאה פעם ביום פלייה ורלווה  בשביל להתגלגל אחר כך על הרצפה".

אסתטיקה היא סוג של פונקציונאליות

מלאכת הקדרות נתפשת בעיני רבים כתחום ביניים  שבין האמנות לאומנות.  מאחר שמדובר בכלים שיכולים ברובם לשמש גם כחפצים פונקציונליים, מקערות קרמיקה למרק ועד אגרטל ענק לפרחים, ישנה נטייה ליחס להם לעתים בצדק מעמד אמנותי פחות מזה המוענק למשל לציור או פיסול.  אבן, כמי שמלאכתו אמנותו, אינו נבהל מההסתכלות הזאת, מבחינתו ההבחנה היא מאוד ברורה.

אני לא מתבייש בזה שאני עושה בסופו של דבר כלים פונקציונליים שהם כלים מאוד אסתטיים, כשגם אסתטיקה זה סוג של פונקציונליות. בסופו של דבר, קדר שעושה עבודנה טובה הוא סוג של אמן. קדר שעושה עבודה לא טובה, הוא לא אמן מבחינתי. קדר זה כמו להיות אופה, מכונאי או חייט – בעל מלאכה. אבל תמיד, בין כמה בעלי מלאכה יש אחד שהוא אמן או רב אמן, אז אני שואף להיות בקצה הזה. האמנות היא לא תחום זה או אחר, אלא האופן שבו אתה חושב אותו".

האלמוגים כמו עץ שיטה

ואם כבר לחשוב את התחום, כשאבן יצא לפני כמה שנים עם פרויקט "אלף הבולים", הוא ראה לנגד עיניו את עץ השיטה שליווה אותו בדרך לצלילה באילת ואת המבנה הביולוגי של העץ הזה. "כדי לא להשתגע משעמום בעשיית אלף הבולים, אמרתי לעצמי שזה הזמן להשתמש ברפרנס. ניסיתי לחשוב על רפרנס שימחיש מה התנועה עושה בתוך הסימטריה. עץ השיטה, למה הוא כזה? בגלל שהוא עומד במדבר ומתקיים מהטל של הלילה. לכן הוא כמו משפך. הענפים שלו פתוחים מלמעלה כדי לאסוף כמה שיותר טל ולאט לאט הנוזל יורד למטה אל האדמה, והקוצים שלו הם כדי להגן עליו מפני הגמל, והצורה הכללית שלו היא כדי לעמוד ברוח. אני נאחז בכל מיני צורות שאני אוהב כמו השיטה והאלמוגים. האלמוגים הם כמו עצי שיטה ואני מנסה להפנים את הצורה שלהם. הלכתי למילון הצורות והערכים שיש לי בראש הרבה מאוד שנים והתחלתי לרשום את התנועה. אני לא צייר ואני לא יודע לצייר, אבל בגלל שאני חרוץ וסקרן, אני עושה רישומים שקל לי לעשות אותם".

"יש רעיון מאחורי כל הסיפור הזה ולכן לרגע אחד לא השתעממתי.  זה לא סתם שהקדרות היא חלק מאמנויות הזן. הנה עובדה, עשייה מרוכזת של אלף בולים והייתי יכול לעשות עוד אלף. מכרתי את כל הבולים למעט האוסף ששמרתי לעצמי. לא הגעתי לשלמות, אבל זה קידם אותי למקום שאולי אגיע אליו בגיל 70".