סיגל ברניר
"אני חושב שאני אלף, אבל אני רק אחד"
א.א. מילן
אלף קערות בגודל כף יד ניצבו על אדן בניין בקו ארוך מאוד. העבודה המשותפת של אודי אבן ועודד אדמוב הוצגה בחצר ביתו של עודד, בצד מגרש של ציוד בניין, בפאתי כפר סבא. אלף קערות שכל אחת דומה לאחרות – ושונה ויחידה בתכלית.
הוזמנו למכירה ולתערוכה. הגענו למיצב, לפסל אחד הבנוי מאלף.
העבודה יצרה שלוש צורות התבוננות שונות בתכלית.
המבט הראשון, אל העבודה השלמה, נוצר מיד עם הכניסה אל מול שורה ארוכה של קדרות הנמתחות קדימה, לאורך החצר, ביחידות היוצרות קוים ישרים, מקבילים וכאילו נמשכים עד אין סוף. מנקודת המבט הזאת – העבודה היתה השלם. היא נוצרה בהצבה המדויקת של קערות כנקודות היוצרות בצוותא ישר המפלח את החלל, כחוט מתוח מחליף צבעים, כשורה של רקדנים. מן הכניסה והלאה, העבודה הזמינה הליכה לאורך התוואי של הקערות, ואז, נמוגה התמונה האחת – הסטטית, ונוצר שדה ראייה דינאמי: כאשר לאורך השביל העין קולטת בכל פעם קבוצה שונה של קערות. שלוש , ארבע , שבע -קבוצה ששדה הראיה מצליח ללכוד . מבט אחר נוצר, זה המבחין ביחסים בין שתי קערות ירוקות המונחות במרחק זו מזו, בין שני אפני חיפוי המקיימים ביניהם דיאלוג, בין קערות שונות מאד שהעמדתן זו בצד זו קשרה אותן בחבורות שיש ביניהן סיפור משותף.
אופן התבוננות שלישי נוצר מן האפשרות לרכוש כל אחת מן הקערות. האפשרות לקחת בוול איתנו הביתה גרם לנו למקד מבט, להתבונן בכל אחת מן הקערות כשלעצמה, לנתק אותה מאלף אחיותיה ולהפוך אותה מאחת מהמכלול לפרטית . הבטנו בכל קערה וקערה: מי מהן תהיה שלנו?
אפשרות הרכישה של פרט מתוך העבודה השלמה, הוציאה אותה מן הקונטקסט האמנותי – המיצבי, ונתנה לה הקשר אומנותי – כלי קרמיקה, מעשה ידי אומן, כלי למכירה. אך דווקא הניתוק הזה מההקשר של "אמנות גבוהה" הפך את התערוכה למעניינת יותר, הפך אותה למעשה העומד על אותו גבול לא ברור-מרצד בין מעשה האומן ומעשה האמן. מן המקום הזה קשה היה לבחור אחת. אך המבט הבוחן התמקד בהבדלים של צבע, צורה, נקיון הגימור, וצורות מופלאות שנוצרו מחיפוי לא מושלם. פוסעים לאורך השביל הארוך מנסים לבודד, מתקשים להחליט, הגענו למסקנה כי רק קנייה של כמה כלים תשמר משהו מהחוויה של המכלול, של הסדרה, של הקומפוזיציה הנוצרת כאשר נפגשות קערות דומות-שונות.
חזרנו הביתה עם שלוש קערות נפלאות ואלף שאלות.
הצגנו כמה מהן לאודי:
למה אלף ?
אלף זה, קודם כל, הרבה. אלף הוא המספר הראשון שמופיע בדמיון כשלם, לא ניתן לדמיין אלף בודדים. רעיון האלף הוא גם סוג של קריצה, שכן אלף היא מילה משעשעת. פרויקט "אלף בוולים" החל כקוריוז, כאשר אודי ועודד החליטו לייצר יחד – בכוחות משותפים, אלף קערות באותו גודל ובאותה צורה בסיסית. הקוריוז הפך לרצינות – ל חמישה חודשים של עבודה יומיומית, של מחקר אינטנסיבי, תהליך של למידה שהפך את האלף האנונימי לאלף כפול אחד.
"אלף שכולן אותו דבר, כי נוצרו באותו תהליך, אבל כל אחת שונה כי אינה תוצר של מכונה". העבודה החוזרת ונשנית על אותה צורה אפשרה לאודי ועודד להגיע לשלמות יחסית. מעצם הפעולה הסיזיפית נולדו גם "אבני הדרך" – אותן קערות שהן "מסטר פיס" שבהן טמון סיפורו של כל האלף. אך יותר מזה, עצם החזרה על תהליך אלף פעמים, יצר בסיס מקצועי ממנו ניתן ללכת הלאה. מעבר לאלף התוצרים – הקערות, נוצר כאן תהליך מקצועי מדוקדק של גדילה. בתוך הסד הנתון של תהליך, צורה, גודל וחומר, במצב השרירותי כמעט, כל אחד מהם צמח למקום אחר. בעוד עודד, ה"תלמיד לשעבר", שיפר את הטכניקה והדיוק עד שהגיע לדרגה של רב אמן, כך טוען אודי – ה"מורה", הוא עצמו התמקד בחקירה, בבחינת הגבולות. וכך, בתוך עבודה שהיא מסורתית, שגרתית, מוגבלת בנתונים קבועים של גודל, צורה וחזרה, אודי ניסה לבחון את הגבול – עד לאן ניתן ללכת עם החומר, עם הצורה, עם אופן החיפוי של הגלזורה, שב וחרג מן הגבול על מנת לזהות אותו מחדש. וכך רעיון האלף הוליד את הסדרתיות, את החזרתיות, את השונה מתוך הדומה, את העניין שבשגרה "אף רגע לא היתה תחושה של שעמום".
למה עבודה משותפת?
פרויקט האלף אפשר לאודי ועודד להפוך את מערכת יחסי מורה-תלמיד למערכת של עבודה משותפת. הפרויקט אפשר לכל אחד מהם ליצור את התהליך שלו, את הקערות שלו, אך משאילו יצאו מן האובניים הן הפכו לחלק מפרויקט משותף. "העבודה ביחד היא חלק מרעיון הפרויקט": הדיאלוג, החיפוש המשותף אחר צורות חדשות. המחקר המשותף של אופני שריפות וגלזורות, הואריציות של אופי הטבילה, יחסים שונים בין חומר חשוף למחופה, שילוב הצבעים, ושילוב של שני יוצרים, שני תהליכי יצירה, כל אלה הותכו יחד לפרויקט אחד – לאלף קערות. השיתוף מוכר לאודי בעבודה בקבוצת "זיק" שם העבודה המשותפת היא לב העניין. אך כקדר הוא רגיל לעבוד לבד, או עם תלמידים. כאן נבחנה אופציה חדשה של עבודה משותפת.
למה הגודל?
על הגודל הם החליטו מלכתחילה. ההגדרה היתה: "קערות בגודל כף יד". לגודל יש כאן משמעות, גודל קלאסי . גודל שמאפשר לאחוז, שמתקשר אל הבסיסי, הראשוני -גודל של פנכת מרק, של צלחת אורז בסין. הגודל המינימליסטי היווה אתגר . "בדרך כלל אני עושה כלים גדולים, כלים גדולים נחשבים יותר". במהלך האלף אודי למד את הקושי ביצירת כלים קטנים, לעשות דבר קטן אך בעל ערך היה האתגר של הפרויקט הזה. "יש הרבה מתח בעשיית כלים קטנים – ולכן המחשבה על המגוון והעושר של מכלול העבודה". מכאן ההחלטה להציג את כולן – תוך יצירת מתח בין הריבוי לצמצום בגודל.
למה בחרתם באופן התצוגה הזה?
הרעיון היה להראות את כל האלף. ולכן התצוגה היתה משימה בפני עצמה, חלק מתהליך העבודה. "לו יכלנו, היינו מעמידים את הכלים באויר. אך מכיון שיש הכרח להעמידם על משהו, צריכה להיות לו נוכחות ולא אשליית נייטראליות" ומכאן הבחירה באדן המסיבי.
בעוד הקערות אינן מעשה אמנות התצוגה היא פסל. אך אין זו עבודת פיסול עם יומרה לנצחיות. זהו פסל שהשלמות שלו היא רגעית, בת חלוף. פסל שנועד לפרוק, חלקיו נמכרים מתפזרים לכל עבר. הפרויקט מנהל דו-שיח עם הכמיהה לשלמות ועובדת הארעיות. הצבת הקערות לאורך הקו ישר, כאילו אינסופי, העניקה להן מעמד אידאלי, נצחי: הפכה את הקערות לכאילו נעדרות ממדים – נקודות על ישר אחד. אך הכלים גם מועמדים למכירה, הם חומר, הם מקור פרנסה, ולכן השלמות מופרת, וסופו של הפסל להיעלם בשלמותו.
אם כך, פרויקט "אלף בולים" הוא מעשה אמנות או אומנות?
הקרמיקה מזוהה עם אומנות ולא עם אמנות. התצוגה הופכת אותה לאמנות.
הפרויקט הזה נולד מתוך שאיפה לנסות להעלות את הקרמיקה כיתה. לפקוח את העיניים של הקרמיקאים, לקרוא להם לצאת מהבנאליה של עשיית כמה כלים ביום, לפרוץ את הגבולות.
הקדרות אינה אמנות, הקדר שבוי במסורת רבת שנים. המסורת, החומריות, תהליך היצירה, והשריפה בטמפרטורה גבוהה הם שקובעים את הגבולות. פריצת הגבולות אינה אומרת ליצור כלי ולמעוך אותו כאקט אמנותי. פריצת הגבול היא זיכוך התהליך תוך בחינת האפשרויות הגלומות בתוך המסגרת הנתונה. האתגר הוא בחשיפת התהליך בתוצר, ההצלחה היא כשהכלי חושף את התהליך. מה שמאפיין את הקדרות היא הצורה שנולדת שלימה, ובכל שלב מעצימה ומעצבת את עצמה.
"אלף בולים" הוא פרויקט שמבקש לחרוג מהגדרות סטנדרטיות של אמנות ואומנות, מבקש לגעת בשני התחומים, ולהיות שניהם, להיות אף אחד מהם, להיות "אלף כמוהם".
סיגל בר-ניר
© כל הזכיות שמורות
כתיבת תגובה