חומר אחר
עמי שטייניץ
שנת 2000, תום האלף השני וסוף המאה העשרים, מביאה אל צומת תאריכים זמן היסטורי וזמן עכשווי. מפגש הקצוות הכרונולוגי מציע נקודת מבט פנורמית כלפי מושגי עבר, הווה ועתיד. לוח הזמנים רושם בעקביות תכנים, צורות, וביטויים ויוצר הבחנה בין מסורות, מנהגים, מקומות וקהילות. הרישום ההיסטורי מקנה נוכחות, צובר איכויות ומשמש מסד להבנה ולהתחדשות של הביטוי התרבותי. החומר שוכן לאורך כל נתיבי הזמן של התרבות האנושית. באמנות, בפולחן וכמוצר מופיע החומר מראשית הביטוי האנושי בחפצים בתקופה הניאוליטית ועד למוצרים טכנולוגיים מתקדמים ובחקר החלל. מרחבי הזמן של הופעת החומר, השימוש המורכב בתכונותיו, מיקומו בין העממי לאצילי, בין אמנות לאומנות וכגורם בעל מטען איקונולוגי ואיקונוגרפי, מציבים אותו בנקודות רבות של ההיגד התרבותי. מבחינה מושגית, טכנולוגית, חברתית, שימושית ואמנותית נוגע החומר בהיקף רחב של משמעויות, מצרף תקופות ומשלב בין אמצעים. מרחב הנשימה של החומר קשור בנימי הנימים של עברו ובשינויים המנתבים את התפתחותו.
קרמיקה עכשווית נושאת עמה את המטען המורכב של שני קצוות זמן. כל מגע עם החומר מכיל עקבות עמוקים של יסודות צורניים, תוכניים וחומריים. התחדשות החומר כרוכה בעריכת שיח עם תולדותיו, בהענקת משמעות אחרת למערכות הנתונים שלו וביצירת הרכב שונה של ביטוי, התבוננות וקריאה. מבט אל קצוות, אל מקומות שונים בהם קיימת נוכחות מושגית ומעשית של החומר ושל היצירה בקרמיקה הנחה את קו ההתהוות של תערוכת "חומר אחר." עירוב זמנים ותכנים מלווה את העשייה בחומר. כתיבה עכשווית בחומר סורקת ומעבדת את הקודים הפזורים, הסמויים והגלויים, של תכונותיו.
עקרונות האמנות המודרנית אשר הדגישו את תפיסת האמנות לשם אמנות לא תאמו את מרחבי הסיפור של היצירה בחומר. המודרניזם חיפש אחר מהות מושגית על חומרית. הריחוק שהתהווה בתקופה המודרנית בין חומר לבין רעיון צמצם את נוכחות הקרמיקה כגורם מנסח במסגרת שפת האמנות. האמנות הטהורה התרחקה מסימנים הנושאים מטען צורני, שימושי והיסטורי. המהלך המודרני ערער את האיזון בין הווה לעבר. הפער בין רעיון לחומר הסיג לשוליים הקשרים טעוני מורשת.
קריאה ביקורתית של תשתיות החברה והכוח אשר ביססו את עקרונות המודרניזם והאמנות לשם אמנות שינתה, החל משנות השבעים, את היחס לאזורי הנוכחות האפשריים של שפת האמנות. זיכרון, פמניזם, רב תחומיות, ג'נדר, רב תרבותיות, תקשורת, סביבה, וגלובליזם יצרו סוגים אחרים של הרכבים אמנותיים. ההכרה באחר, שעמדה במוקד הספק שהוטל בעקרונות האמנות הטהורה, הביאה לניסוח ביקורתי ויחסי של מרכיבי הביטוי האמנותי. היחסיות החדשה שהתפתחה בשנות השמונים והתשעים במאה העשרים, מדגישה את ההקשר הרחב בו נתונה שפת האמנות ואת מצבו המסועף של הדימוי החזותי. לקראת סוף המאה העשרים מתפתח שיווי משקל אחר, פוסט-מודרני, בין המרכיבים התוכניים, התחומיים, הסמליים, החומריים והכרונולוגיים של שפת האמנות. הממדים השונים נקבצים אל שרשרת של נקודות מבט המשקיפות, פועלות ומתפצלות בתוך רשת עמוסה של מיחברים ושל כיוונים. מושגים מהותיים הקשורים בתולדות החומר: היתוך, צירוף, תנועה, מגע, מעגליות, חומריות, אגירה, נשיות, מיניות, צורה, כלי, גוף, נפח, אדמה, אש, אויר, מים, עמלנות, מוצר, מזון, פוריות, עיטור, יופי, עבודה, גבריות, טכס, מוות, מנהגים, גמישות, נוקשות, שרידות, חקר והתנסות מופיעים במקומות שונים של שפת האמנות. התנועה המרושתת והרב כיוונית של מערכות דימויים ומושגים המאפיינת את המצב הפוסט-מודרני, מביאה את החומר אל מוקדים שונים של המפה התרבותית. הגדרת החומר יוצאת מקווי תיחום מקצועיים של קדרות או קרמיקה ומופיעה באתרים מגוונים של מעשה האמנות. התנועה הרב כיוונית מביאה אמנים מתחומים שונים אל החומר ואל מושגיו, מפנה אמני קרמיקה אל מישורים שונים של האמנות החזותית, ומקיימת סדרה ארוכה של אפשרויות ביניים.
הדינמיות החדשה בה נתונים החומר, תכונותיו והופעותיו, יוצרת סוג אחר של היתוך. מרחב הפעולה של החומר רצוף נתונים היסטוריים ועכשוויים האופפים את תהליך החיפוש, הניסוי והיצירה. מעבר להיותו כלי, חפץ או עבודת אמנות נושא האובייקט הקרמי מטענים חושיים, רגשיים והכרתיים המערבים את הצופה במערכת אינטימית של הקשרים ושל משמעויות. הזיכרון האישי שנושא החומר קושר אותו לסיפור ולזמן הפרטי של המתבונן. מעורבות החומר בסביבה היום יומית, במרחב התרבותי וכיסוד שימושי משלבים אותו בפרקים שונים של הביוגרפיה האישית.
ממדי העומק בהם שרוי החומר מחברים בין יסודות מיתיים לחיפוש עכשווי. חוויה והתבוננות של פעולת ארבעת מרכיבי היסוד: אדמה, אש, מים ואויר, הניעו, כבר מראשית התרבות, חיפוש והתנסות בחומר, באלכימיה, ובתהליכי נפש. ההתמודדות עם ארבעת האלמנטים נערכה במטרה לחוש, לראות, להבין ולחוות את מהות הדברים. תהליך הזיכוך האלכימאי דימה את החיפוש אחר תובנות באמצעות התכת חומרים מיסודותיהם והרכבתם האחרת מחדש. החום, הוא היסוד הפעיל המניע את תנועת החלקיקים ומאפשר את השתנות הגופים. מעגל הניגודים, חוםקור, יבשרטוב מונע באמצעות חום המופק באש. "האש" כותב האלכימאי אולימפיודורוס במאה החמישית או השישית לספירה "היא היסוד הבסיסי, מקור כל האמנויות." פעולת היסודות בחומר קשורה בתפיסה ובמסתורין של הפחת רוח חיים, מיניות ופריון. הקשר בין חומר, מין וחיים כרוך בהבנת התשתית החברתית והכוחות הפועלים בין גבר לאישה. בספר, האם הגדולה, מציין אריך ניומן כי "הקשר הפולחני של האישה עם הכד נובע מהחשיבות הסמלית של צורתו…ומהחשיבות הסמלית של החומר ממנו עשוי הכלי… החומר שייך לאדמה השותפה ליסוד הנשיות. על בסיס סמליות זו מתפתחת הבחנה נטולת הקשר 'מעשי', סימבולית ומיתולוגית בעיקרה, של חלוקת התפקידים בין המינים." אמנות הקדרות והכלים בחברות מוקדמות מופיעה כיצירה נשית. "יצירת כד" כותב ניומן, "שייכת לפעולת הפוריות הנשית של לידת ילד ובריאת אדם. האדם, בדומה לכלי, תואר במיתולוגיות שונות כמי שנוצר מהאדמה." הדתות הפטריארכליות אמצו את האמונה ביצירת חיים מחומר. האל חמון במצרים העתיקה ברא בחומר נשים וגברים על גלגל האבניים ובספר בראשית נאמר "וייצר אלוהים את האדם עפר מן האדמה וייפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה." נקודת המפגש בין חומר לחיים מהולה בנעלם של הבריאה ובסוד פעולתם של כוחות מנוגדים. עבודת האמנות והחיפוש האלכימי מדמים את תפיסת המציאות באמצעות תהליכים של הענקת מהות, חיים ומשמעות לחומר. "באמצעות עבודת הקדרות" מוסיף ניומן " …חווה הנשיות את עצמה כמעניקת חיים." ארבעת היסודות המייצגים את עולם החומרים ואת תנועותיהם פורסים רשת של נוכחויות הבונה שיח של נפש וחומר. קרל יונג, הקביל בין ארבעת האלמנטים למרכיבים של חשיבה, תחושה, רגש ואינטואיציה, והסביר את עבודת האלכימאי כמפגש בין הבלתי נודע של החומר עם הבלתי מודע של ההכרה. העבודה נערכת בחומר אך מה שנחווה במציאות הוא תת המודע של העצמי. "זהו מפגש עם יסודות נפש האדם אשר, בניגוד להכרה, כמעט ואינם משתנים לאורך השנים. כאן, אמת בת שנות אלפיים היא עדיין האמת של היום."
קריאה עכשווית של היצירה בקרמיקה קשורה באופן הופעתה בנקודות שונות של הביטוי התרבותי ובהשראה המיוחדת שהיא מקנה לתפיסה של ממדי זמן, סמל, חומר, צורה ומקום. הפיזור הרב תחומי של השימוש בחומר ובמושגיו מביא אותו אל מצב אחר של נוכחות. היסוד האינטימי של החומר פועל לצד ובמקביל להתפשטות הייצוג של מושגיו. המצב העכשווי של היצירה בקרמיקה מערב אותה בהגדרות סיפוריות בעלות מרחבים חדשים. מיפתח התחומים והנושאים בהם מופיע החומר מרכיב זירה אחרת של התרחשות ויוצר כור היתוך בו נעים, נערכים ומתגלים חלקיקיו. באמצעות מפגשים בין אמנים מתחומי האמנות החזותית ובאמצעות חיפוש אחר החומר בנקודות ההימצאות השונות שלו נטוותה הגדרת התערוכה. יסודות של חברה, זהות, שפה, ותרבות מופיעים עם מוטיבים של, פולחן, מסתורין, סמליות ומיניות. עקרונות של עבודה, עמלנות, שימוש ואמנות משתלבים במרכיבים של אדמה, התכה, מים, תנועה ומעגליות. ניסוחים של נפח, צורה, כלי, צבע וקישוט נקשרים לתחומים של ארכאולוגיה, סביבה, אדריכלות ומדע.
המבנה הפרודתי עליו מושתתת המציאות החברתית בישראל, מכיל גרסאות שונות של פענוח הסביבה והזמן. קריאת המקום וייצוגי התרבות שלו מצויים במצב מתמיד של חילוף והערכה. השייכות, הפיצול והפירוק של סימנים חזותיים יוצרים דינמיקה של ניגודים המעצבים אופי של תקופה. ההתפרקות הפוסט מודרנית מהגדרות תחום ומוקד של חברה ותרבות פועלים בישראל במצב מסובך של שבריריות קהילתית. מזרח ומערב, עולם ראשון ועולם שלישי, מלחמה ושלום, ערבי ויהודי, דת ומדינה, הגירה, זהות ופערים כלכליים יוצרים מערכת מורכבת של ניגודים. החיפוש אחר מקומות שונים ומפוצלים של הופעת החומר בא להתיך מצב לא מודע של נוכחותו עם מצב עכשווי מעורפל של מציאות אנושית.
Neumann, Erich, 1955. “The Great Mother," Bollingen series / Princeton, p.134-136
Jung, Carl G, 1953. “Psychology and Alchemy,” Bollingen Series / Pricenton,476
30.12.2014
יופי מטעה
עמי שטייניץ
את אודי אבן הכרתי קודם לכול מהשכונה, מרחובות נווה צדק בהם דרכינו הצטלבו בנסיבות היומיום וגם מסיבות אמנותיות. הוא נהג לבקר בתערוכות שערכתי בגלריה החברתית שהפעלתי בשנות ה-1990 ברחוב שבזי. אצרתי אז תערוכות שניסו להמיר את המיקוד בחפץ האמנות בתהליכים שעסקו במתחים חברתיים, באדריכלות, עיצוב וצילום. הכרתי את אודי כקדר ואמן מיצג, שותף במופעי קבוצת זיק, שהתרחשות ותהליכים הרכיבו יסוד חשוב של פעולתם. ההתרחשויות שערכה קבוצת זיק והתהליכים שהוצגו בגלריה היו שונים בסוגם אך סמוכים בניסיון לחרוג מהתלות בתוצר כאפשרות הבלעדית ליצירת האמנות. ב-1997 הזמינה אותי שלומית באומן, שכהנה אז כיושבת ראש אגודת אמני הקרמיקה בישראל, לאצור תערוכת אמנות קרמיקה עכשווית מקיפה במוזיאון ארץ ישראל. באותה תקופה טרם נערכו ביאנלות לקרמיקה, לא פעל בית בנימיני שנחנך ביוני 2011 ומלבד בית כהנא ברמת-גן לא הוצגו תערוכות קרמיקה שחרגו ממלאכת הקדרות המוכרת. גלריות לאמנות עכשווית, פרט לגלריה פריסקופ לעיצוב שנוסדה ב-1997, לא הציגו את אמנות החומר. הבחירה של מוזיאון ארץ ישראל להציג קרמיקה עכשווית סמלה הכרה שהתחזקה בשנות ה-1990 בשותפות של תחומי העיצוב השונים בניסוח שפת אמנות מקורית.
עקרונות האמנות המודרנית אשר הדגישו את תפיסת האמנות לשם אמנות הרחיקו אותה מתיאור ואשליה לטובת יסודותיה המופשטים: הצורה והצבע. האמנות הפכה לגוף בפני עצמו שחדל לדמות גופים אחרים. הקדרות והקרמיקה נדחקו בשל כך מענייני הליבה של ניסוח שפה אמנותית חדשה מפני שהם נושאים במטענם שיוך היסטורי לכלים, לייצור ולשימוש. הקרמיקה לא יכלה בתקופה המודרנית להיות גוף אוטונומי במובן המודרניסטי של המילה. היא יכלה להקנות חוויה אסתטית אך הייתה מנועה מהאפשרות להגשים תכונות אמנותיות עצמאיות. השכפול והשיווק נמצאו בסתירה מהותית עם תפיסה מופשטת טהורה לה שאפה האמנות המודרנית. הקרמיקה מחוברת לעולם של כלים ושבויה לכאורה במציאות של עולם התופעות המעשיות.
אולם, האוטונומיה האמנותית שבקשה להתבדל ממרחב מעשי זה לא הגשימה את ההיגיון שהנחה אותה. יצירת האמנות שהתיימרה לטוהר נגלתה לעין הציבורית כעוד חפץ שהופיע במרחב הפרשנות של שדה ההתבוננות. גרף הקריאה שלה נטוע בתנאי הנחזות של כלל הגופים והצורות, ומשם נובע גם מעמדה החברתי והתרבותי. יצירת האמנות היא חלק בשדה החפצים הכולל ובמסכת ההקשרים שמעצבים את הנראה. הגוף הטהור כביכול של המופשט נקלט כעוד אחד מהמוצרים הצורניים שמרכיבים את הסיפור הכולל של המציאות המעשית.
הנראות המודרניסטית התבטאה בשני כיוונים עיקריים. לצד שפה של קו, צבע וצורה לשם עצמם קמו זרמים אנטי אמנותיים כמו הדאדא ולאחר מלחמת העולם השנייה, הסיטואציוניסטים, הפלוקסוס, המיצג, האמנות המושגית והפופ שהטילו ספק ונאבקו בבידול הצורני והמעמדי של הביטוי האמנותי. התובנות הללו תורגמו למהלכי אמנות שהתנגדו לתפיסה הבדלנית של המופשט ולניתוק משדה התופעות. הם פעלו מתוך השדה וערבו בפעולותיהם אמצעי שעתוק והפצה ששירתו את תרבות הרחוב ותרבות ההמונים. הם התייחסו לחזרה, לסדרתיות, לקצביות, כאל כוח המפרק את ההבחנות שהמודרניזם ביקש להשליט. מדיום הקרמיקה מייצג מציאות של שכפול שמצביעה על הקשרים והרכבים אינסופיים שחפצים מסמנים. השכפול מעיד על רצף של התרחשויות שמחולל משמעויות ונע במסגרת מארג סמיוטי של סימנים משתנים, של פעולות, חפצים, זמן, תנועה והתנסויות שהפכו באמנות הפוסט-מודרנית לחומרי יצירת אמנות חיוניים. לקראת סוף המאה העשרים מתפתח שיווי משקל אחר בין המרכיבים התוכניים, התחומיים, הסמליים, החומריים והכרונולוגיים של שפת האמנות. הקרמיקה יוצאת מקווי התיחום המקצועיים של הקדרות ומופיעה באתרים מגוונים של מעשה האמנות. התנועה הרב כיוונית מביאה אמנים מתחומים שונים אל החומר ואל מושגיו, משלבת אמני קרמיקה במישורים חדשים של האמנות החזותית ומקיימת סדרה של אפשרויות ביניים. קיומה של האמנות כשדה עצמאי של ייצור היגדים עומת במודרניות עם ביקורת חברתית, מציאות כלכלית וההכרה שאמנות אינה נפרדת מזרם החיים וקריאתה נובעת מהסוציולוגיה והכלכלה של חיי היומיום.
בקבוצת זיק הגשים אודי אבן את יכולותיו כקדר במשמעות אמנותית מושגית רחבה. מרגע שהאמנות לא בחלה במציאות החיים והקשריה, בייצור ובשכפול שסותרים בלעדיות, הצטרפה הקרמיקה בטבעיות לחקר המשמעות האמנותית של התופעות. "מאחורי הצורה האסתטית", כותב הרברט מרקוזה, "מונחת ההרמוניה המודחקת של חושניות ותבונה, המחאה הנצחית נגד ארגון החיים על ידי הגיון השליטה, הביקורת על עקרון הביצוע". במיצג, אנרזיק, שערכה הקבוצה ב- 1997 הפך הכד לדימוי מרכזי של התרחשות ועבר תוך כדי המופע שינויים בליווי מוזיקה חיה ווידיאו. אודי אבן ניצב בתחילתו על מבנה אובניים תוך כדי שהוא מקדר כד, שורף אותו בתנור חשוף, וטובל אותו מהביל באגן מים קרים. בהמשך הומס כד מתכת באש לוהטת ונוצק לתבנית שטוחה שקו המתאר שלה משרטט כד. ולסיום זרם מים הותך בכד שזה עתה נלוש וניפץ אותו לקרעים. חומרי יומיום והקהל השתתפו באירוע בו ההתרחשות, החפצים, הפעולה, ההתנסות והחוויה עצמם הפכו למקורות ביטוי חיוניים עבור יצירת האמנות.
באותה תקופה נפגשתי עם אודי כדי לתכנן את עבודתו בתערוכה הקבוצתית במוזיאון ארץ ישראל שהוחלט כי תקרא, חומר אחר. הנוכחות המושגית והמעשית של החומר והיצירה הקרמית הנחו את ההתגבשות הרעיונית של התערוכה. כתיבה עכשווית בחומר הקרמי מעבדת את הסמוי והגלוי, העתיק והחדשני של תכונותיו. זיכרון, מגדר, רב תחומיות ותרבותיות, תקשורת, סביבה, וגלובליות יצרו אפשרויות מורכבות עבור יצירת האמנות והמקום של הקרמיקה בקרבה. המציאות הפוסט מודרנית שהתפתחה בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים הדגישה את ההקשר הרב תרבותי הרחב בו נתון הדימוי החזותי ואת האתיקה החברתית לה מחויבת ההבעה היצירתית.
העבודה של אודי בתערוכה אפשרה לו לזקק את המיצג הקבוצתי של אנרזיק למיצב בו מרכיבי תנועה מסוג אחר מקיימים התרחשות שמניעה מופע. הוא גייס את השפעת הזמן ותקתוק חומרי החיים בטבע ליצירת תנועה שפעלה מבפנים. במו ידיו כרה חרסית עדינה מאדמת הנגב ולש אותה רוויה במים באולם התערוכה בדמות כלי שימושי פשוט, צלחת, שרוחב מידותיה הפך את אזור הצבתה למסמן של משטח אבניים. ברגע פתיחת התערוכה קרנה הצלחת בצבע זהוב שנבע כולו מהלישה הבוצית של החרסית הספוגה. באדמת הצלחת הלחה נשתלו נבטי זרעים ופעולת הצמיחה, ההתייבשות וההתכלות שלה החלו לפעום מרגע השלמת ההצבה ופתיחת התערוכה.
הייתה זו פעולה מושגית בקרמיקה שחדרה אל דפוסי תנועת החומר ותנאי הסביבה של קיומו. חלל התצוגה במוזיאון לא יכול לספק הגנה מפני תהליכי צמיחה וכליה, מהתרחשות ואסתטיקה שחלחלו לאורך ימי התערוכה. המיצב הפך למיצג שהונע בכוח הוויה וזמן שאודי אבן לש במושגיהם, שיחק עמם, למד אותם, התנסה בהם, וקיבל את דינם. הוויה וזמן שמערערים כל קיימות, מתיכים ומניעים כל דומם, מכלים כל דבר חי ברישום אסתטי מפתה ומטעה של מופע, תנועה והשתנות. סדקים שנבעו בעבודה כבר בימיה הראשונים רמזו על ההתייבשות הצפויה. אולם, בינתיים, נבטו הזרעים, נאורו חיים, ועלווה שנבטה מהצלחת הפכה אותה למעין מדבר מפויס ומוריק. היובש התקדם בעקשנות מבלי שנפגם ממד היופי המשלה, שובה הלב בחיותו, שפשט ולבש הבעה עד שקפא והותיר אדמה חרוצה, פרומה, עטויה אסתטיקה מתעתעת אודות מעגלי חיים.
היופי עצמו הופך למריונטה. מהפנט, מפתה, מטעה, מהתל, מוחשי, אשלייתי, סימן פעיל להתרחשות שנוצרת ונעלמת. דימוי הצלחת שבחר אודי סתמי בהשוואה לכד שמייצג קדרות בשיאה. היא שייכת לעולם החפצים המצויים, רדי-מייד, מוצר צריכה המוני ומשועתק. הצלחת היומיומית הופכת במשובה וברצינות לצומת, לכיכר עליה מואצים חלקיקי המופשט והחפץ, גורמי שמים וזרעי אדמה, מיצב ומיצג, אמנות עממית ואמנות גבוהה, אסתטיקה ואתיקה, קיום וחידלון. אלה מתנגשים ברחשי דאדא משטים שמעלים צללי טמטם קסומים.