עמי שטייניץ

את אודי אבן הכרתי קודם לכול מהשכונה, מרחובות נווה צדק בהם דרכינו הצטלבו בנסיבות היומיום וגם מסיבות אמנותיות. הוא נהג לבקר בתערוכות שערכתי בגלריה החברתית שהפעלתי בשנות ה-1990 ברחוב שבזי. אצרתי אז תערוכות שניסו להמיר את המיקוד בחפץ האמנות בתהליכים שעסקו במתחים חברתיים, באדריכלות, עיצוב וצילום. הכרתי את אודי כקדר ואמן מיצג, שותף במופעי קבוצת זיק, שהתרחשות ותהליכים הרכיבו יסוד חשוב של פעולתם. ההתרחשויות שערכה קבוצת זיק והתהליכים שהוצגו בגלריה היו שונים בסוגם אך סמוכים בניסיון לחרוג מהתלות בתוצר כאפשרות הבלעדית ליצירת האמנות. ב-1997 הזמינה אותי שלומית באומן, שכהנה אז כיושבת ראש אגודת אמני הקרמיקה בישראל, לאצור תערוכת אמנות קרמיקה עכשווית מקיפה במוזיאון ארץ ישראל. באותה תקופה טרם נערכו ביאנלות לקרמיקה, לא פעל בית בנימיני שנחנך ביוני 2011 ומלבד בית כהנא ברמת-גן לא הוצגו תערוכות קרמיקה שחרגו ממלאכת הקדרות המוכרת. גלריות לאמנות עכשווית, פרט לגלריה פריסקופ לעיצוב שנוסדה ב-1997, לא הציגו את אמנות החומר. הבחירה של מוזיאון ארץ ישראל להציג קרמיקה עכשווית סמלה הכרה שהתחזקה בשנות ה-1990 בשותפות של תחומי העיצוב השונים בניסוח שפת אמנות מקורית.

עקרונות האמנות המודרנית אשר הדגישו את תפיסת האמנות לשם אמנות הרחיקו אותה מתיאור ואשליה לטובת יסודותיה המופשטים: הצורה והצבע. האמנות הפכה לגוף בפני עצמו שחדל לדמות גופים אחרים. הקדרות והקרמיקה נדחקו בשל כך מענייני הליבה של ניסוח שפה אמנותית חדשה מפני שהם נושאים במטענם  שיוך היסטורי לכלים, לייצור ולשימוש. הקרמיקה לא יכלה בתקופה המודרנית להיות גוף אוטונומי במובן המודרניסטי של המילה. היא יכלה להקנות חוויה אסתטית אך הייתה מנועה מהאפשרות להגשים תכונות אמנותיות עצמאיות. השכפול והשיווק נמצאו בסתירה מהותית עם תפיסה מופשטת טהורה לה שאפה האמנות המודרנית. הקרמיקה מחוברת לעולם של כלים ושבויה לכאורה במציאות של עולם התופעות המעשיות.

אולם, האוטונומיה האמנותית שבקשה להתבדל ממרחב מעשי זה לא הגשימה את ההיגיון שהנחה אותה. יצירת האמנות שהתיימרה לטוהר נגלתה לעין הציבורית כעוד חפץ שהופיע במרחב הפרשנות של שדה ההתבוננות. גרף הקריאה שלה נטוע בתנאי הנחזות של כלל הגופים והצורות, ומשם נובע גם מעמדה החברתי והתרבותי. יצירת האמנות היא חלק בשדה החפצים הכולל ובמסכת ההקשרים שמעצבים את הנראה. הגוף הטהור כביכול של המופשט נקלט כעוד אחד מהמוצרים הצורניים שמרכיבים את הסיפור הכולל של המציאות המעשית.

הנראות המודרניסטית התבטאה בשני כיוונים עיקריים. לצד שפה של קו, צבע וצורה לשם עצמם קמו זרמים אנטי אמנותיים כמו הדאדא ולאחר מלחמת העולם השנייה, הסיטואציוניסטים, הפלוקסוס, המיצג, האמנות המושגית והפופ שהטילו ספק ונאבקו בבידול הצורני והמעמדי של הביטוי האמנותי. התובנות הללו תורגמו למהלכי אמנות שהתנגדו לתפיסה הבדלנית של המופשט ולניתוק משדה התופעות. הם פעלו מתוך השדה וערבו בפעולותיהם אמצעי שעתוק והפצה ששירתו את תרבות הרחוב ותרבות ההמונים. הם התייחסו לחזרה, לסדרתיות, לקצביות, כאל כוח המפרק את ההבחנות שהמודרניזם ביקש להשליט. מדיום הקרמיקה מייצג מציאות של שכפול שמצביעה על הקשרים והרכבים אינסופיים שחפצים מסמנים. השכפול מעיד על רצף של התרחשויות שמחולל משמעויות ונע במסגרת מארג סמיוטי של סימנים משתנים, של פעולות, חפצים, זמן, תנועה והתנסויות שהפכו באמנות הפוסט-מודרנית לחומרי יצירת אמנות חיוניים. לקראת סוף המאה העשרים מתפתח שיווי משקל אחר בין המרכיבים התוכניים, התחומיים, הסמליים, החומריים והכרונולוגיים של שפת האמנות. הקרמיקה יוצאת מקווי התיחום המקצועיים של הקדרות ומופיעה באתרים מגוונים של מעשה האמנות. התנועה הרב כיוונית מביאה אמנים מתחומים שונים אל החומר ואל מושגיו, משלבת אמני קרמיקה במישורים חדשים של האמנות החזותית ומקיימת סדרה של אפשרויות ביניים. קיומה של האמנות כשדה עצמאי של ייצור היגדים עומת במודרניות עם ביקורת חברתית, מציאות כלכלית וההכרה שאמנות אינה נפרדת מזרם החיים וקריאתה נובעת מהסוציולוגיה והכלכלה של חיי היומיום.

בקבוצת זיק הגשים אודי אבן את יכולותיו כקדר במשמעות  אמנותית מושגית רחבה. מרגע שהאמנות לא בחלה במציאות החיים והקשריה, בייצור ובשכפול שסותרים בלעדיות, הצטרפה הקרמיקה בטבעיות לחקר המשמעות האמנותית של התופעות. "מאחורי הצורה האסתטית", כותב הרברט מרקוזה, "מונחת ההרמוניה המודחקת של חושניות ותבונה, המחאה הנצחית נגד ארגון החיים על ידי הגיון השליטה, הביקורת על עקרון הביצוע". במיצג, אנרזיק, שערכה הקבוצה ב- 1997 הפך הכד לדימוי מרכזי של התרחשות ועבר תוך כדי המופע שינויים בליווי מוזיקה חיה ווידיאו. אודי אבן ניצב בתחילתו על מבנה אובניים תוך כדי שהוא מקדר כד, שורף אותו בתנור חשוף, וטובל אותו מהביל באגן מים קרים. בהמשך הומס כד מתכת באש לוהטת ונוצק לתבנית שטוחה שקו המתאר שלה משרטט כד. ולסיום זרם מים הותך בכד שזה עתה נלוש וניפץ אותו לקרעים. חומרי יומיום והקהל השתתפו באירוע  בו ההתרחשות, החפצים, הפעולה, ההתנסות והחוויה עצמם הפכו למקורות ביטוי חיוניים עבור יצירת האמנות.

באותה תקופה נפגשתי עם אודי כדי לתכנן את עבודתו בתערוכה הקבוצתית במוזיאון ארץ ישראל שהוחלט כי תקרא, חומר אחר. הנוכחות המושגית והמעשית של החומר והיצירה הקרמית הנחו את ההתגבשות הרעיונית של התערוכה. כתיבה עכשווית בחומר הקרמי מעבדת את הסמוי והגלוי, העתיק והחדשני של תכונותיו. זיכרון, מגדר, רב תחומיות ותרבותיות, תקשורת, סביבה, וגלובליות יצרו אפשרויות מורכבות עבור יצירת האמנות והמקום של הקרמיקה בקרבה. המציאות הפוסט מודרנית שהתפתחה בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים הדגישה את ההקשר הרב תרבותי הרחב בו נתון הדימוי החזותי ואת האתיקה החברתית לה מחויבת ההבעה היצירתית.

העבודה של אודי בתערוכה אפשרה לו לזקק את המיצג הקבוצתי של אנרזיק למיצב בו מרכיבי תנועה מסוג אחר מקיימים התרחשות שמניעה מופע. הוא גייס את השפעת הזמן ותקתוק חומרי החיים בטבע ליצירת תנועה שפעלה מבפנים. במו ידיו כרה חרסית עדינה מאדמת הנגב ולש אותה רוויה במים באולם התערוכה בדמות כלי שימושי פשוט, צלחת, שרוחב מידותיה הפך את אזור הצבתה למסמן של משטח אבניים. ברגע פתיחת התערוכה קרנה הצלחת בצבע זהוב שנבע כולו מהלישה הבוצית של החרסית הספוגה. באדמת הצלחת הלחה נשתלו נבטי זרעים ופעולת הצמיחה, ההתייבשות וההתכלות שלה החלו לפעום מרגע השלמת ההצבה ופתיחת התערוכה.

הייתה זו פעולה מושגית בקרמיקה שחדרה אל דפוסי תנועת החומר ותנאי הסביבה של קיומו. חלל התצוגה במוזיאון לא יכול לספק הגנה מפני תהליכי צמיחה וכליה, מהתרחשות ואסתטיקה שחלחלו לאורך ימי התערוכה. המיצב הפך למיצג שהונע בכוח הוויה וזמן שאודי אבן לש במושגיהם, שיחק עמם, למד אותם, התנסה בהם, וקיבל את דינם. הוויה וזמן שמערערים כל קיימות, מתיכים ומניעים כל דומם, מכלים כל דבר חי ברישום אסתטי מפתה ומטעה של מופע, תנועה והשתנות. סדקים שנבעו בעבודה כבר בימיה הראשונים רמזו על ההתייבשות הצפויה. אולם, בינתיים, נבטו הזרעים, נאורו חיים, ועלווה שנבטה מהצלחת הפכה אותה למעין מדבר מפויס ומוריק. היובש התקדם בעקשנות מבלי שנפגם ממד היופי המשלה, שובה הלב בחיותו, שפשט ולבש הבעה עד שקפא והותיר אדמה חרוצה, פרומה, עטויה אסתטיקה מתעתעת אודות מעגלי חיים.

היופי עצמו הופך למריונטה. מהפנט, מפתה, מטעה, מהתל, מוחשי, אשלייתי, סימן פעיל להתרחשות שנוצרת ונעלמת. דימוי הצלחת שבחר אודי סתמי בהשוואה לכד שמייצג קדרות בשיאה. היא שייכת לעולם החפצים המצויים, רדי-מייד, מוצר צריכה המוני ומשועתק. הצלחת היומיומית הופכת במשובה וברצינות לצומת, לכיכר עליה מואצים חלקיקי המופשט והחפץ, גורמי שמים וזרעי אדמה, מיצב ומיצג, אמנות עממית ואמנות גבוהה, אסתטיקה ואתיקה, קיום וחידלון. אלה מתנגשים ברחשי דאדא משטים שמעלים צללי טמטם קסומים.